בטיחות תשתיות המים היא בעלת חשיבות עליונה לבריאותם, הנוחות והרווחה של אזרחי המדינה.
על מנת להבטיח שמקורות מים יישארו נקיים מזיהום ומפגעים, ממשלות רבות ברחבי העולם חוקקו מספר תקנות המסדירות את בטיחות תשתיות המים.
תקנות אלה הן ממשלתיות והן לא ממשלתיות במקורן, המכסות מגוון רחב של נושאים מבדיקות מעבדה ועד לסוגי הכימיקלים המותרים לשימוש בטיפול במים.
במאמר זה נבחן את התקנות השונות הקיימות ברחבי העולם ואת התפקיד שהן ממלאות בשמירה על בטיחות תשתיות המים.
גוף רגולטורי חשוב אחד שהשפיע משמעותית על בטיחות תשתיות המים הוא ארגון הבריאות העולמי (WHO).
ארגון הבריאות העולמי הוא ארגון בין-ממשלתי הפועל להבטחת בטיחות מקורות המים העולמיים באמצעות קידום היגיינה ובריאות הציבור.
הם מציינים מספר תקנות בנוגע לבטיחות מים, במיוחד הקשורות לנושאים כמו איכות מי השתייה, טיפול במים וניהול מי שפכים.
בפרט, ארגון הבריאות העולמי ממליץ על תקני מינימום לאיכות המים לגבי פרמטרים כימיים, פיזיקליים ובקטריולוגיים.
תקנים אלה, בשילוב עם משטרי בדיקה קפדניים על ידי מדינות, מבטיחים שמזהמים מסוכנים יישארו הרבה מתחת לרמות המקובלות ובטיחות תשתיות המים לא תיפגע.
בארה"ב, בטיחות המים מוסדרת בעיקר על ידי הסוכנות להגנת הסביבה (EPA).
ה-EPA אחראי על קביעת ואכיפת תקנות מי שתייה ראשיים לאומיות, המפרטות רמות מקובלות של כימיקלים ומזהמים במקורות מי שתייה.
תקנות אלו כוללות תקנים ל-90 מזהמים שונים, לכל אחד רמות ריכוז מקסימליות משלו לצריכה בטוחה.
כמו כן, קיימות מספר תקנות משניות אשר גם קובעות קריטריונים מחמירים לבטיחות במים, כגון אלו הקשורים לטעם, ריח ומראה אסתטי.
ה-EPA גם מנטר חומרי הדברה באספקת מים באמצעות תוכנית ההדברה האנליטית (PAP) וקבעה מספר מגבלות לשאריות חומרי הדברה במי השתייה.
בנוסף ל-EPA, ישנן תקנות מדינתיות, אזוריות ומקומיות רבות המסדירות את בטיחות תשתיות המים.
לדוגמה, חוק מי השתייה הבטוחים (SDWA) הוא חוק פדרלי המעניק למדינות ולגופים מורשים אחרים את הסמכות לפקח ולאכוף תקני בטיחות במים.
מדינות עשויות גם לקבוע תקנים מחמירים יותר מה-EPA על מנת לדבוק בתחומי הדאגה שלהן בכל הנוגע לבטיחות מי שתייה.
ישנם גם מספר ארגוני בטיחות מים פרטיים בארה"ב, המתמקדים ביישום תקני ארגון התקינה הבינלאומי (ISO) והנחיות וולונטריות אחרות לגבי איכות מים מקובלת ונהלים לבדיקת מים.
באירופה, הנציבות האירופית נושאת באחריות לבטיחות המים והיא אחראית על קביעת סטנדרטים מותאמים לאיכות המים, כמו הוראת איכות מי השתייה.
בנוסף, הוראת מי השתייה האירופית (EDW1) מחייבת את כל המדינות החברות ליישם ולאכוף תקני מינימום למי שתייה, כמו גם להבטיח שמתקיימות בדיקות שגרתיות.
יתר על כן, הוראת מסגרת המים (WFD) היא גישה הוליסטית יותר לבטיחות מים, המסדירה את השימוש והניהול במים, בניגוד לאיכות המים בלבד.
באוסטרליה ובניו זילנד, הגוף הרגולטורי האחראי על בטיחות המים הוא נציבות המים הלאומית (NWC).
ה-NWC אחראי על קביעת סטנדרטים לאומיים לאיכות מים ולהבטחת אכיפה של תקנים אלה.
זה כולל ניטור פרמטרים פיזיקליים, כימיים ומיקרוביולוגיים על מנת לאתר כל מזהם שעלול להוות סכנה לבריאות האדם.
יתר על כן, ה-NWC יישם מספר יוזמות על מנת להגביר את המעורבות הציבורית בבטיחות מים ולשפר את הבטיחות הכוללת של תשתיות המים.
לסיכום, בטיחות מים היא חלק מרכזי בבריאות, נוחות ורווחה של אזרחי המדינה.
מסיבה זו, ממשלות רבות חוקקו מספר תקנות המסדירות את בטיחות תשתיות המים.
תקנות אלו הוקמו הן ברמה ממשלתית והן ברמה לא ממשלתית, המכסות מגוון רחב של נושאים מבדיקות מעבדה ועד לסוג הכימיקלים המותרים לשימוש בטיפול במים.
תקנות אלו מסייעות להבטיח שהמים בהם אנו משתמשים בחיי היומיום שלנו יישארו בטוחים ונקיים ממזהמים ומפגעים אחרים.